החלטה בתיק בש"פ 5554/10

1.        נגד העורר וששה אנשים נוספים הוגש כתב-אישום שאחד האישומים בו יוחס לעורר, ועניינו ניסיון לרצוח את לילי דבש על רקע סכסוך שנתגלע בין הקרבן המיועד לאחד הנאשמים. נטען, כי לשם מימוש הקשר רכש העורר קסדות וטלפונים ניידים, ואף התקשר לאחד הקושרים וכיוון אותו אל מקום הימצאו של דבש. ברם, עוד לפני שיצא התכנון אל הפועל התברר כי העורר טעה בזיהוי, והוא מיהר להתריע על כך בפני שותפיו. זמן לא רב לאחר מכן ניסו שניים מהקושרים לממש את תכניתם פעם נוספת, ולשם כך שכרו עבורם העורר ואדם נוסף רכב שאמור היה לשמש להגעתם לזירה ולהימלטותם משם. בגין עובדות אלו יוחסו לעורר עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לרצח ונשיאת נשק והובלתו, לפי סעיפים 499(א)(1), 305(1) ו-144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.        בית-המשפט המחוזי מרכז, אשר בחן את ראיות המשיבה בגדרה של בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים, הגיע למסקנה כי יש בהן, לכאורה, לבסס את אשמתו של העורר. עוד נקבע, כי בעניינו של העורר קיימות שתי עילות מעצר - מסוכנותו, שעובדות האישום מעידות עליה; וחשש לשיבוש ראיות, וזאת בעיקר נוכח הימנעותו מלשתף פעולה עם חוקריו. ואם בסופו של דבר הוחלט לשחרר את העורר למעצר בית עם פיקוח אלקטרוני, היה זה בעיקר נוכח התרשמותו החיובית של שירות המבחן מהמפקחים שהוצעו. בית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע, כי המסוכנות הנשקפת מן העורר אינה "מסוכנות אישית ישירה העלולה לבוא לביטוי בפעולה קיצונית של ה[עורר] לבדו" (עמ' 55 לפרוטוקול); עברו הפלילי אינו מכביד; ומשפטו צפוי להימשך זמן רב.

           בערר שבפני משיג העורר על מסקנתו של בית משפט קמא בדבר דיות הראיות, ולחלופין, מבקש הוא להתיר לו לצאת לעבודה.

3.        הראיה המרכזית העומדת לחובת העורר היא גרסתו של עד מדינה, אשר בשורה של הזדמנויות - לפני כריתתו של ההסכם עמו וגם לאחריו - תיאר את חלקו של העורר בפרשה. כידוע, לצורך הרשעה אין די בעדותו של עד המדינה, הואיל וזו טעונה סיוע (סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). שאלה היא אם דרישה זו חלה גם על ההליכים הנוכחיים, היינו מעצר עד תום ההליכים, שבמסגרתם בית-המשפט תר אחר חומר ראיות לכאורי בלבד. בסוגיה זו נשמעו דעות לכאן ולכאן (ראו לדוגמה בש"פ 2918/10 דגאמין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 27.4.10); בש"פ 1875/10 חאלדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.3.10); בש"פ 10935/08 יוסף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.1.09); בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 817 (1997)), ולא ראיתי מקום להכריע בה, שכן במקרה שלפנינו הצליחה המשיבה להצביע על ראיה שטמון בה פוטנציאל לשמש סיוע במסגרת ההליך העיקרי. כוונת הדברים היא למסמך ממנו עולה כי הרכב בו התכוונו הקושרים להגיע למקום בו יפגעו בקרבנם, היה בחזקתו של העורר בתקופה הרלוונטית. מסמך זה - שכותרתו היא "טופס קבלת רכב חליפי" - עוסק בהשכרתו של רכב לעורר לתקופה של חודשיים וחצי על-ידי אחד - עדי אסולין (להלן: "אסולין"). העורר הכחיש תחילה, ובתוקף, את האפשרות כי חתם על חוזה ההשכרה, ואף טען כי מעולם לא היה לו קשר עם אסולין בנוגע לרכבים, לא בעצמו ולא עבור אחרים. לדבריו, במסגרת עבודתו במגרש מכוניות אפשר שמסר את פרטיו לשם "הצהרת דוחות", כאשר העביר רכבים ממקום למקום, אולם הוא מעולם לא שכר רכב וממילא גם לא מסר את פרטיו לצורך זה.

           בעקבות עמדתו הנחרצת הציגו החוקרים לעורר את חוזה ההשכרה עליו מופיעים פרטיו האישיים וכן עימתו אותו עם אסולין, אשר טען  כי השכיר לו את הרכב הנדון. בתגובה, בחר העורר בזכות השתיקה.

4.        סבורני כי מסמך זה שהוצג לעורר, כאשר הוא מתווסף לגרסתו של אסולין, מניחים את הבסיס לקיומה של ראיה מסייעת, כך שנוצרת תשתית של ראיות לכאורה נגד העורר. וודאי שכך הוא כאשר לוקחים בחשבון את התנהלותו של העורר במהלך החקירה, כאשר עבר מהכחשה גורפת לשתיקה מוחלטת מיד לאחר שנודע לו כי בידי המשטרה מסמך המעיד על כך שהחזיק ברכב החשוד. בית-המשפט המחוזי לא נטה להאמין כי העורר הסכים ליטול על עצמו אחריות לכל עבירת תעבורה אשר עלולה להתבצע ברכב זה במשך תקופה כה ממושכת (כשלושה חודשים):

"זו גרסה מוזרה, כמעט מופרכת: התחום היחיד שבו הסתבך ה[עורר] עם החוק עד כה, שהגיעה באופן חריג עד כדי מאסר בפועל, הוא עבירות התעבורה דווקא. יהיה זה בלתי סביר בעליל להאמין שיש הגיון בכך שדווקא הוא, שאין לו עבר פלילי אלא בתחום התעבורה, יבחר לתת את שמו לכל עבירת תעבורה העלולה להתבצע במשך התקופה הנקובה בטופס ... ברכב מסוים, מבלי שתהיה סיבה טובה מאוד לכך. במילים אחרות: לפי שורת ההיגיון, אם הרכב אינו מיועד לשימושו הבלעדי, ה[עורר] הוא האדם האחרון שיבחר להתנדב ולקחת על עצמו כל עבירת תנועה העלולה להתבצע באמצעות הרכב, אלא אם הדבר נועד להסתיר מעין רואה את המשתמש או המשתמשים האמיתיים ברכב. הסבר אחר אינו עולה על הדעת, ומכל מקום למשיב ניתנה יותר מהזדמנות אחת לספק הסבר כזה" )עמ' 31 לפרוטוקול).

5.        בא-כח העורר המלומד, עו"ד מקרין, ביקש ליתן הסבר לשתיקת שולחו נוכח הממצאים שהוצגו לו. לדבריו, שתיקה זו מוסברת על רקע רצונו של העורר להימנע מהפללתם של מעורבים אחרים בפרשה. הסנגור המלומד אף הפנה לתמליל העימות שנערך בין מרשו לאסולין, בו אמר העורר כי לקח את הרכב כדי למסור אותו לאחר. הוא אף הפנה לפרוטוקול הדיון בהליכי מעצר קודמים, שגם בהם הודה העורר בכך שקיבל לידיו את הרכב ולא שב לכפור בכך. אלא שגרסה זו אינה גורעת מערכה של הראיה. הלא ממילא לא נטען כי העורר עצמו השתמש ברכב לצורך ביצוע עבירה. מלכתחילה נטען, כי העורר העביר את הרכב לאחרים שהתכוונו להוציא לפועל באמצעותו את זממם. האם בעת שהעביר את רכבו לאותם אנשים ידע העורר כי כוונתם לבצע עבירה? יש להניח כי שאלה זו תעמוד לבחינה במהלך משפטו של העורר. אולם נכון לשלב הנוכחי, סבורני כי די בעדותו של עד המדינה, אליה מתווספים הנתונים מהם עולה כי העורר החזיק ברכב שבאמצעותו נעשה הניסיון לבצע רצח, וסירובו להצביע על האנשים להם מסר את רכבו, כדי להקים בעניינו תשתית של ראיות לכאורה ועילה למעצרו.

           בית-המשפט המחוזי עמד על כך, כי עד המדינה נותר עקבי בגרסתו לכל אורך החקירה, גם בהודעות שמסר לפני שנחתם עמו הסכם. בצדק קבע אפוא בית-המשפט כי נסיבות אלו מפחיתות מעוצמת הסיוע הנדרש. שהלא כפי שעמד על כך, תכליתה של תוספת ראייתית זו להפיג את החשש שמא הגרסה המפלילה היא תולדה של טובת ההנאה לה זכה העד. וודאי שכך הוא כאשר אנו מצויים בהליך של מעצר עד תום ההליכים, בו ניתן להסתפק בסיוע לכאורי בלבד.

           בכך ניתן היה לסיים את הדיון בערר, אולם אציין בקצרה, כי לא מצאתי ממש גם בטענותיו הנוספות של העורר, שנועדו להראות כי התשתית הראייתית הקיימת לחובתו רעועה היא.

6.        מכתב האישום עולה כי העורר כיוון את עד המדינה אל מקום הימצאו של הקרבן המיועד, וברגע האחרון הודיע לו כי טעה בזיהוי. העורר, הכופר בעובדה זו, טוען כי העובדה שלא נעשה ניסיון לאתר את השיחות שנתקבלו במכשיר הטלפון הנייד של העד, היא בבחינת מחדל משטרתי. להשקפתו, העובדה כי העד לא ידע לציין את התאריך המדויק בו התקשר אליו, מעידה אף היא על כך שמדובר בגרסת בדים. חוששני כי טענות אלו אינן יכולות להשמיט את הקרקע מתחת לגרסתו של העד. זה האחרון ציין במפורש כי במועד הרלוונטי החזיק בידיו מספר טלפונים ניידים, ולא זכר לאיזה מהם התקשר העורר ("מכיוון שאני מתעסק עם הרבה פלילי ומחליף הרבה מספרי טלפונים אינני זוכר עם איזה טלפון הייתי"). וקיימת כמובן האפשרות שהעורר התקשר מטלפון שלא ניתן היה לקשרו אליו. בא כוחו של העורר כיוון לתמליל האזנת סתר של שיחה שנערכה בין עד המדינה לאחד הקושרים האחרים, ולטענתו מהאמור שם עולה כי מי שכיוון אותם אל הקרבן היה אדם העונה לשם 'אורן'. טענה זו אכן ראויה לבדיקה מעמיקה, אולם בשלב הנוכחי אין בדברים כדי להפריך את גרסתו של עד המדינה. ראשית, עיון בתמליל השיחה מעלה כי מי שנקב בכינוי 'אורן' לא היה עד המדינה כי אם בן שיחו. שנית, עד המדינה נשאל אודות תוכן השיחה שהוקלטה, ובתוך כך התבקש להסביר מיהו אותו 'אורן'. לדבריו, הוא אינו מכיר אדם העונה לשם זה, והוא שב וטען כי מי שכיוון אותו אל הקרבן היה העורר ולא אדם אחר.

7.        עוד נטען בכתב האישום, כי העורר היה זה שרכש קסדות כהות עבור מי שהיו אמורים לבצע את הרצח. בא כח העורר סבור כי טענה זו הופרכה, ולשם כך הוא מפנה לזיכרון דברים שנערך במהלך החקירה, וממנו עולה כי לא ביצע בחנות עליה הצביע העד שום רכישה כאמור. אמת, בזיכרון הדברים, בו עיינתי, נאמר כי מנהל העסק בדק את רשימת הלקוחות המופיעה במחשבו, ולא איתר את שמותיהם של המעורבים בפרשה. אולם אינני סבור כי יש בכך כדי 'להפריך' את גרסתו של עד המדינה. בית-המשפט המחוזי העלה את האפשרות כי העורר רכש את הקסדות במזומן, ועל כן שמו לא נכנס לרישומי החנות, וכן את האפשרות כי הזדהה בשם פיקטיבי. נכון הוא כי אלה הן השערות שאין להן אחיזה בראיה פוזיטיבית, אולם לא אוכל לומר כי היתכנותן תיאורטית ורחוקה, וודאי שכך הוא כאשר מדובר במי שעל-פי הנטען ידע כי מטרת הרכישה היא ביצועה של עבירה חמורה.

8.        הנה כי כן, נגד העורר קיימת תשתית של ראיות לכאורה ועילת מעצר, ועל כן לא מצאתי פגם בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. אשר על כן, הערר נדחה.

           ניתנה היום, כ"ה באב התש"ע ( 05.08.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    אז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: